תדיר פונים לקוחות אל עורכי דין ומבקשים יעוץ בנוגע לעוולה אזרחית שלטענתם ארעה להם – החל מרשלנות רפואית, בואך תביעות מסוגים שונים כנגד מעסיקים ועד לתביעות בגין הפרות חוזה בהיקפים גדולים כקטנים.

אחד מהמכשולים העומדים בפני אדם הטוען כי מגיע לו פיצוי ו/או שיפוי ו/או כל סעד אחר בגין עוולה שנעשתה כנגדו, הוא טענת הסף – התיישנות.

לקיומה של התיישנות טוען הצד הנתבע, מקום בו עילת התביעה התיישנה מעבר למועדים הקבועים בחוק. מה הם המועדים הקבועים בחוק, מה הם התנאים והכללים שקובע החוק לתחולתה של טענת התיישנות, האם ישנם חריגים לכללים אלה ומה תוצאותיה של קבלת הטענה כי עילת התביעה התיישנה.

כל זאת בסקירה שלפנינו.

מהי טענת ההתיישנות?

סעיפים 2 ו-3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים את טענת ההתיישנות כטענת סף שבהתקיימה והעלאתה במועד, עשויה למנוע את בית המשפט מלדון בתובענה. וכך קובע סעיף 2:

"תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה".

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

דהיינו – טענת התיישנות הינה טענה מקדמית אשר על המבקש לטעון זאת, חלה החובה להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. לשון אחר: ככלל, תביעה שעילתה התיישנה לא תידון בבית המשפט אלא אם לא טען הנתבע טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה העומדת בפניו.

מהו המועד להתיישנות תביעה?

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את הזמן להתיישנות –

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

1. 1. בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
2. במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את תחילת ההתיישנות  -

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

לשם המחשה – תושב רשות מקומית אשר טוען כי הרשות גבתה ממנו סכומי ארנונה ביתר במהלך כל השנים בהם הוא משתמש בנכס שברשותו, יוכל לתבוע את הרשות המקומית בתביעת השבה רק ממועד בו החליט לתבוע את הרשות בגין גביית היתר ועד לתקופה של 7 שנים אחורנית מאותו מועד. דהיינו – אם הרשות גובה תשלומים שלא כדין במשך כ- 15 שנה, לא יוכל התושב לתבוע מעבר לתקופה של 7 שנים שבהן התבצעה העוולה.

דוגמא נוספת – חברה לביצוע עבודות עפר שהתקשרה בשנת 2001 בהסכם עם קבלן לפיתוח כבישים לביצוע עבודות עפר בפרויקט מסוים; מגלה בשנת 2010 כי מגיעים לה כספים נוספים מתוקף ההסכם שבינה לבין הקבלן, תוכל לתבוע את הקבלן רק אם היום בו לטענתה היה על הקבלן לשלם לה את הכספים לא ארע לפני שנת 2003.

מה הטעם בדיני התיישנות?

בפניה לערכאות בעילת תביעה שבדין האזרחי, קיימים כמה שחקנים שלהם אינטרסים מנוגדים. מצד אחד קיים התובע הפוטנציאלי שעניינו במיצוי זכויותיו; מנגד, הנתבע הפוטנציאלי ומצד שלישי, האינטרס של כלל הציבור כי סכסוכים ועוולות יבואו על פתרונם. דיני ההתיישנות מיועדים ליצור איזון עדין בין כל אלה.

דיני ההתיישנות מכוונים לדאוג לעניינו של הנתבע, לבל יהא צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בעניין נושן, לבל ייאלץ להשקיע משאבים בהימנעות מתביעה עתידית על ידי שמירה מתמדת של המסמכים, הממון או הנכס שבגינם אפשר שייתבע וכל אלה שאמורים להוות את הגנתו אם יתבע.

מבחינת אינטרס הציבור, קיים הצורך לדאוג כי לא יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם ושהתובע בהם היה מוחזק בעיני הציבור כמי שוויתר ומחל זה מכבר.

אולם, שיקולים אלה אינם רלבנטיים בכל מצב, כפי שנראה בהמשך.

מה הדין במצב שבו עצם העוולה מתגלה בחלוף 7 שנים? האם חסומה בפני האזרח הפניה לערכאות?

התשובה אינה ברורה מאליה. חוק ההתיישנות מונה חריגים שבהתקיימם תחל תקופת ההתיישנות במועד אחר מהמועד הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות.

להלן, ידונו החריגים.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע את חריג התרמית והאונאה וזו לשונו:

"היתה עילת התביעה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".

כאמור לעיל, בבסיס דיני ההתיישנות, שיקולי מדיניות ואיזון בין אינטרסים שונים.

אולם, כאשר מדובר בתרמית ואונאה אשר הם בסיס עילת התובענה ואשר קיומם נודע לתובע בחלוף תקופת ההתיישנות, לא יחולו דיני ההתיישנות במצבים כגון אלה.  הטעם לכך, הוא, כי שיקולי המדיניות העומדים בבסיס דיני ההתיישנות אינם רלבנטיים כאשר מדובר בתובענות שעילתן תרמית. למעשה, הדין אינו מעוניין לשמור את עניינו של רמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים רבות ואינטרס הציבור הוא, בהוקעת הרמאי על מעלליו גם בחלוף זמן רב.

על כן, בדוגמא הנ"ל ביחסים בין החברה לעבודות עפר לבין הקבלן, ככל שהחברה לעבודות עפר, תגלה כי הקבלן הונה אותה ועקב כך לא שולמו לה הכספים, תחל תקופת ההתיישנות ביום בו גילתה החברה את דבר התרמית וזאת אפילו אם דבר התרמית ארע בשנת 2001 והוא התגלה רק בשנת 2010.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את חריג "התיישנות שלא מדעת" וקובע כך:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יוכל היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הפסיקה קבעה, כי לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

במקרה שהובא בפני בית המשפט, בו טען נישום כי הרשות המקומית גבתה ממנו לאורך השנים תשלומי ארנונה ביתר, וכי הוא לא יכול היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי מתקיימת גביית ארנונה ביתר, קבע בית המשפט, כי על הנישום להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית המלמד כי המערער לא יכול היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי מתקיימת גביית ארנונה ביתר.

דהיינו – הנישום ידע במשך כל השנים מהו חשבון הארנונה שלו; עובדת תשלום חשבון הארנונה היתה בידיעתו, ולא נתגלו לו לאחרונה כל עובדות חדשות.

באותה פרשה, טען הנישום כי העובדה שנעלמה ממנו ואשר בעטייה יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר, היא כי צו הארנונה של המועצה האזורית נעלם ממנו. בית המשפט הגיב בקובעו כי אין בכך להועיל לנישום מכיוון שסעיף 8 לחוק ההתיישנות דן ב"עובדות" וכי על פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינם מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הווה אומר: אין לראות באי ידיעת התובע את דבר זכותו כעילה להשעות את מירוץ ההתיישנות.

שימו לב – החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות בניגוד לסעיף 8, אינו דורש כי התובע יוכיח שלא יכל היה לדעת את עילת התובענה מוקדם יותר גם אילו נקט בזהירות סבירה.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע את חריג "הודאה בקיום זכות" כלומר:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה"- למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

סעיף 9 לחוק ההתיישנות פורש בפסיקה באופן דווקני ומצמצם ותוך הקפדה על כך שההודאה בעובדות תהיה מפורשת וברורה הן מבחינת תוכנה הכולל הודאה בקיום הזכות או לכל הפחות בעובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זו, והן מבחינת צורתה של ההודאה.

כך למשל, במקרה שבו הועברו בין הצדדים מכתבים הכוללים הסתייגות בנוסח "מבלי לפגוע בזכויות", נקבע בפסיקה כי עצם הרישום של המילים "מבלי לפגוע בזכויות" מהווה,למעשה, סתירה מניה וביה להודאה בעובדות וכי למעשה, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

כאמור, בית המשפט מפעיל את החריג במשורה רק מקום בו אין מקום לספק כי קיימת הודאה בקיום זכות התובע, בין אם בכתב או במעשה.

לסיכום,

דיני ההתיישנות באים להגן על זכותו של הנתבע הפוטנציאלי לבל יהא חשוף לנצח לתביעה. על התובע הטוען לעילת תובענה, לא להתמהמה באופן העשוי לסכל את זכותו לסעד מבית המשפט. יש להביא בחשבון גם את העובדה כי הליך משפטי אורך זמן ממילא, ועיכוב במימוש הזכות הנטענת הינו בעל השלכות במישורים אחרים נוספים מלבד דיני ההתיישנות.