תוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה.

תוכנית שאושרה ביום 18.5.05 שנועדה לקבוע הסדרים תכנוניים לשיפור מבנים וחיזוקם לצורך התאמתם לעמידות בפני רעידות אדמה בתמורה להוספת זכויות בניה בבניין.

התוכנית מעודדת ביצוע חיזוק המבנה על ידי תוספות בניה ויוצרת כדאיות לעשות כן במתן היתרי בניה מכוחה והרחבת זכויות שבאות לידי ביטוי בהוספת חדרים לדירות קיימות ו/או בתוספת של דירות בהוספת קומות מעל המבנה הקיים.

כך שלמעשה התוכנית מאפשרת הגדלה משמעותית של אחוזי הבניה בקרקע שלא תיתכן בדרך אחרת.

המבנים שיכולים להיות פוטנציאלים:

מבנים קיימים אשר ההיתר לבנייתם הוצא לפני 1.1.80

יוצא דופן מבנים שתקן ישראלי ת"י 413 פטר אותם מתחולתו.

מבנים שנבנו לאחר 1.1.80 ונקבע בכתב ע"י מהנדס כי אינם נבנו על פי תקן ישראלי ת"י 413

התוכנית אינה חלה על מבנים המיועדים להריסה על פי תוכנית או על פי צו בית משפט.

בסמכות הועדה המקומית לתכנון ולבניה להעניק מכוח התוכנית מימוש זכויות בניה המשביחות את ערך הנכסים באופן משמעותי כגון:

• בניית קומות נוספות מעל הבניין הקיים
• הרחבת יחידות הדיור הקיימות (עד 25 מ"ר)
• הוספת מרפסות (עד 14 מ"ר)
• הוספת אגף לבניין.
• הוספת קומה בקומת הקרקע.

ההסכמה הדרושה לביצוע תמ"א 38 נקבעת בחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) התשס"ח-2008, לפיו לביצוע התוכנית למטרת חיזוק הבניין ושיפוצו בלבד נדרש רוב של למעלה מ50% מבעלי הדירות.

לעומת זאת כאשר מתכוונים לבצע הרחבות הדירות הקיימות דרושה הסכמה של לפחות 60% מבעלי הדירות.

כאשר התוכנית מבקשת להרחיב את הדירות הקיימות ולהוסיף יחידות דיור נוספות דרוש רוב של 2/3 מבעלי הדירות אשר מחזיקים לפחות ב2/3 מן הרכוש המשותף ובלבד שהיחידות החדשות אשר מבקשים לבנות אינן עולות על 1/3 ממספר הדירות הקיימות שהרי אז תידרש הסכמת כלל בעלי הדירות.

הסיטואציה הבאה מוכרת כמעט לכולם:

הנכם נוסעים לסידורים בעיר, הודעתם במקום העבודה כי הנכם מאחרים בשעה או יותר. לחילופין, הנכם ממהרים להגיע בזמן לפגישה או לראיון עבודה שמאוד חשוב לכם לא לפספס. בתוך לחץ הזמן אתם לא מוצאים מקום חניה או שעד שהנכם מוצאים מקום חניה אתם לא מעלים בדעתכם כי במקום החניה אסורה.

כעבור זמן מה – תקופה שנעה בין כמה חודשים ואף יותר מכך, הנכם מקבלים דואר ממשרד עורכי דין. באופן אוטומטי, אתם מנסים להריץ במוחכם הקודח את מעלליכם בתקופה האחרונה. לא זכור לכם שמישהו מאוד כועס עליכם עד כדי כך… גם לא זכור לכם שיש לכם אישה או גבר אי שם שלהם נישאתם לאחרונה וכעת הם מבקשים גט… לא ברור לכם אם חוב הארנונה שעליו דיווחה לכם העיריה בשובר האחרון שולם על ידיכם או שמא הובא העניין לטיפול "רציני" יותר…

נו באמת! מה עוזרות הספקולציות? אתם פותחים את המעטפה בחשש…

בפנים, מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים בגין דו"ח חניה שלא שולם על ידיכם. כעת מוחכם העייף מנסה להיזכר מתי לאחרונה קיבלתם דו"ח חניה ואיך הגיעו הדברים לכדי כך, שחוב בסך של 100 ₪ שוווה כעת, 1000 ₪!!

למקרא התאריך של ביצוע העבירה הנקוב במכתב, אתם מתחילים להיזכר במעורפל באותו בוקר קדחני שבו מיהרתם להיכן שמיהרתם.

אין לכם ויכוח לגבי חובתכם לשלם את הדו"ח, מה שמטריד אתכם זו העובדה כי מעולם לא ידעתם כי קיים נגדכם דו"ח חניה. אינכם יודעים מה עלה בגורל הודעות דואר הרשום שהגיעו לתיבת הדואר שלכם בזמן ששהיתם בח"ל, אולי יש לדברים קשר ואולי לא…

הנכם מחליטים לפנות למשרד עורכי הדין שרשום בכותרת המכתב. אתם סבורים שלאחר שתסבירו כי מעולם לא קיבלתם הודעה בדבר תשלום קנס, בוודאי כל העניין יסודר.

הקול מעברו השני של הטלפון מבשר לכם כי טעיתם ובגדול! מן העבר השני פקידה שממאנת להעביר את שיחתכם אל עורך הדין המטפל בבקשה ועונה לכם בלקוניות כי עליכם לשלם את החוב ואין מה לעשות בקשר לכך.

ובכן… יש מה לעשות בקשר לכך…

ברבעון האתיקה של לשכת עורכי הדין – "אתיקה מקצועית" שראה אור ביולי 2010 התפרסם מאמרו של עו"ד דרור ארד איילון, יו"ר ועדת האתיקה  הארצית של לשכת עורכי דין, שכותרתו "גביית חובות בידי עורכי דין".

במאמר, מתייחס עו"ד איילון לתופעה ההולכת וגוברת בשנים האחרונות שבה הליך גביית חובות (בין אם הליך מינהלי או משפטי) מועבר לטיפולם של משרדי עורכי דין או לחברות הקשורות לעורכי דין. הלכה למעשה, עורך הדין שאליו מועבר הטיפול בגביית החובות משמש לא רק כמייצג של בעל החוב אלא גם שם עצמו בנעליו של בעל החוב. במצב זה, האזרחים נתקלים במשרדי עורכי הדין העוסקים בגביית החובות ככתובת הראשונה וברוב המקרים, אף היחידה לטיפול בחוב הנטען נגדם.

לנוכח הכוח הרב שיש אצל עורך הדין המייצג רשות שלטונית ו/או תאגיד גדול בגביית חובות, קובע עו"ד איילון במאמרו, כי נדרשת מאותם משרדי עורכי הדין מידה גבוהה של זהירות ושל דייקנות בזכויות החייב. בפועל, זכויותיהם של החייבים אינן נשמרות כנדרש. עורך דין, מעצם היותו ככזה, נדרש בהקפדה על פעולותיו בביצוע עבודתו, בהקפדה על אמינות ונאמנות והפעלת כוחו בהגינות.

כדאי לדעת, כי בתי המשפט ביטלו דו"חות חניה מטעמים שונים שעניינם אי עמידה בדרישות החוק והפסיקה בנוגע לחוקיות הודעות תשלום הקנס.

אם קיבלתם הודעה על תשלום קנס כלשהו, ועל פניו, נראה לכם כי אין ברירה אלא לשלם את החוב המנופח, תשקלו כי ישנם מקרים לא מעטים שבהם מתברר לאחר בחינה ובדיקה, כי הודעת הדרישה לתשלום החוב נגועה בפגמים אשר בעטיים יש מקום לבטל את החוב או לכל הפחות להפחיתו; במצבים אחרים, גרסתו של החייב למהלך העניינים מקימה אף היא עילה לביטול החוב ו/או להפחתתו.

בכל מקרה כדאי להיוועץ עם עורך דין על מנת לבחון את העניין ודרכי הפעולה האפשריות, בטרם ביצוע פעולה.

ישראל וישראלה עמלו קשה במשך שנים, על מנת לרכוש סופסוף את הבית שישראלה חולמת עליו מילדות: בית קרוב לים, עם גינה גדולה ששם תוכל לגדל את הכלבים שלה וישראל יטפל בגינה בכל זמן פנוי שיהיה לו.

בסופו של יום, המאמץ השתלם וישראל בישר לישראלה בערבו של יום קיץ חמים, כי יש להם את הכסף הנדרש לרכישת הבית.

צוהלת ושמחה פנתה ישראלה לשירותי התיווך האקסקלוסיביים באזור מגוריה וביקשה את שירותיהם במציאת בית חלומותיה.

לא איחר היום להגיע וישראלה קיבלה שיחת טלפון מן המתווך, מר עמלני, המבשר לה כי נמצא לה מבוקשה.

אצו רצו בני הזוג הנרגשים אל אחד מפרברי העיר הנחשקים וראו לנגד עיניהם את אותו בית שדמיינה ישראלה במוחה הקודח, מזה שנים רבות…

על דיונת חול ניצב לו בית, על גגו רעפים, בקדמתו חלקת דשא מזמינה ובאחוריו לא פחות מחמישה עצים של הדרים! אוי, מה רבתה שמחתה של ישראלה.

מיד הנהנה בראשה ואמרה – "אאוריקה!"

ישראל הבין כי מבחינתה של זוגתו, העסקה כבר חתומה, כל שנשאר הוא להוביל את מטלטליהם הביתה במהרה.

הסכם המכר נחתם, בשעה טובה, כעבור יומיים בלבד.

הצדדים, מרוצים,

לחצו ידיים,

שתו לחיים…

ובני הזוג פנו לחגוג את שמחתם…

ביום המחרת, שב לו ישראל מיום העבודה, והוא שורק לעצמו נוסטלגיה מימי ילדות. פתח את דלת הבית בשמחה וצהלה… אבוי! שוד ושבר! פניה של זוגתו, אהובתו, נפולים ובוכיים. מיד אחזה ישראלה בידו של ישראל ופנתה עימו לערוך סיבוב ארוך בבית… עיניו של ישראל חשכו! הבית כולו היה מלא כתמי רטיבות; בחדרים החשמל לא עבד או עבד לסירוגין; הרצפה בחדר השניה היתה סדוקה בחלק מהמקומות; בסלון האח לא עבד והמזגן – רחמנא ליצלן, מפיק אך אוויר דלוח ומאובק.

"פויייייי"! קרא ישראל, "כיצד זה קרה? הכיצד הפך בית חלומותיי לבית סיוטיי??"

"רוץ מהר וקרא למוכר הנוול! צעקה ישראלה. "הבא אותו לכאן והורה לו לעשות מעשה לתקן את המעוות!"

כועס ומאוכזב פנה ישראל לביתו של המוכר ושטח בפניו טענותיו אודות הבית הנורא.

המוכר הצטער מאוד לשמוע כי בני הזוג הקונים נחלו מפח נפש כה עצום. אולם, הוא הדגיש כי אין ביכולתו או בכוונתו לעשות בנידון דבר. הבית הוא כעת של בני הזוג – כדת וכדין. יפנו בני הזוג ויעשו בבית כרצונם.

ישראלה בוכה וישראל מסתובב חסר אונים. מה יעשו?

הסוגיה הנ"ל מעלה את שאלת היקף אחריותו של המוכר נכס נדל"ן, לגלות לקונה פרטים אשר אינם בידיעתו של הקונה או פרטים שהקונה יכול היה לגלות בעצמו. לשון אחר: במקרה הנ"ל, נשאלת השאלה, האם מוכר הבית הנכסף, צריך לשאת באחריות בגין הפגמים ו/או הליקויים שלטענת בני הזוג קיימים בבית?

חוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר) דן במערכת היחסים החלה במסגרת קיומו של חוזה מכר. והוא קובע את תחולתו גם על מכר של מטלטלין וגם גל מכר של מקרקעין, בשינויים המחויבים (סעיף 4(א) לחוק המכר).

בשילוב בין הוראות חוק המכר להוראות הרלבנטיות בחוק החוזים (כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) מספק את התשתית החוקית למצבים כגון אלה הנדונים ברשימה זו.

כך, הוראת סעיף 11 לחוק המכר, דנה ב"אי התאמה", וזו לשון ההוראה:

"המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר –

(1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;

(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;

(3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;

(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;

(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים".

דהיינו – על פי הוראת סעיף 11 לחוק המכר, יראו את המוכר כמי שלא קיים את חיוביו על פי המוסכם בינו לבין הקונה, אם הסיטואציה עונה על אחד מבין המצבים המנויים בחמשת תתי הסעיפים המצוטטים לעיל.

נשאלת השאלה, בהינתן כי עסקת מכר של דירה היא אחת העסקאות החשובות שאדם עתיד לערוך בחייו, חזקה על קונה דירה כי הוא ראה את הנכס בטרם חתם על העסקה לקניית הדירה, ומכאן, כי אם חתם על ההסכם לרכישת הדירה, חזקה כי הוא גם מעוניין בדירה כפי שראה אותה…

אם כן, היכן מתחילה ונגמרת אחריותו של המוכר בעסקה כזו והיכן מתחילה אחריותו של הקונה – אם בכלל קיימת?

הפסיקה קבעה כי בעסקאות מכר, המוכר יוצא ידי חובתו כאשר הוא מגלה את כל המידע שיש ברשותו לקונה, והאחריות לבצע בדיקות נוספות מוטלת על הקונה. בעסקאות מכר נדל"ן, המוכר פטור מעריכת הבדיקות הנדרשות בנכס שאותו הוא מוכר, אולם אינו פטור מגילוי מלוא המידע שידוע לו אודות הנכס.

במשך שנים רווח הכלל "ייזהר הקונה" אשר מטיל חובה על הקונה לערוך את הבדיקות הנדרשות בטרם הוא מתקשר בעסקת מכר, שאח"כ לא תעמוד לו טענת "אי התאמה בממכר". אולם, הדין והפסיקה סייגו עם השנים את היקף תחולת הכלל וכיום הנטייה של בתי המשפט היא לא לפטור את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות. עם חקיקת חוק החוזים עוגנה חובת הגילוי בחקיקה ועניינה חובת גילוי המוטלת על המוכר בכל הנוגע לעובדות המצויות בידיעתו. מקל וחומר, בוודאי שאין בכלל זה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי לרוכש בעסקת מכר.

אולם, במקביל לחובתו של המוכר, קונה אינו יכול להסתמך על אי-התאמת הממכר, שנתברר שאין בו האיכויות או התכונות הדרושות לשימוש הרגיל בו, כאמור בחוק המכר,  אם ידע על כך בעת גמירת החוזה. סעיף 12 לחוק המכר קובע כי:

"אין הקונה זכאי להסתמך על אי התאמת הממכר כאמור בסעיף 11… אם ידע עליה בעת גמירת החוזה"

אחריות זו קמה לקונה אף מכוח סעיף 12 לחוק החוזים אשר קובע את החובה לנהוג במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב, ומכוח סעיף 11 לחוק החוזים. קונה אשר רואה בטרם כריתת ההסכם כי הממכר אינו מתאים לרצונותיו, וחותם בכל זאת על הסכם לרכישת הדירה, יראו אותו כמי שהסכים לרכישת הדירה במצבה AS IS וכל טענה שתועלה לאחר רכישת הדירה עשויה להיחשב כחוסר תום לב.

בד בבד, סעיף 13 לחוק המכר מטיל חובה על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו ועליו להודיע למוכר על אי-ההתאמה הנטענת מיד לאחר מועד הבדיקה, או מיד לאחר שגלה אותה, או יכול היה לגלותה, הכול לפי המוקדם.

סעיף 14 לחוק המכר קובע, כי אם לא נתן הקונה הודעה למוכר כאמור בסעיף 13 לחוק, הוא אינו יכול להסתמך על טענת אי ההתאמה.

מה היקף "אי ההתאמה" אשר בקיומו יהיה המוכר פטור מאחריות ואילו הקונה הוא אשר יאלץ לשאת בעלויות הכרוכות באי ההתאמה?

הפסיקה קבעה כי נדרש שאי ההתאמה  תהיה גלויה: ליקויים בסיד, חרסינה, טיח ריצוף וכיו"ב. בית המשפט קבע, כי אי התאמה אשר היתה גלויה לעין ואפילו לא לעינו של מומחה, אינה הופכת מחמת אי בדיקה (עקב קשיי ראיה) לאי התאמה נסתרת.

הרציונל העומד בבסיס הדין החל, גורס, כי כאשר הקונה יודע מראש על הפגם, החוזה מגשים את רצונו האמיתי; אין הוא סובל מבעיית-מידע כלשהי ואף ניתן להניח שהמחיר נקבע בהתחשב בפגם. כאשר הקונה נוכח במו עיניו בליקוי שבדירה, פוחת החשש שהסכמתו לקנות את הדירה עם אותו ליקוי תנבע מתופעות של רציונליות מוגבלת.

יחד עם זאת, הגשמה של תכליות החוק, ובמיוחד השאיפה להבטיח שהעסקה תשקף את רצונו והסכמתו המיודעים והמלאים של הקונה, דורשת לפרש וליישם את התנאי של ידיעת הקונה באורח דווקני. על כן, סעיף 12 לחוק המכר הכללי מתחשב אך ורק בידיעה האקטואלית, הממשית, של הקונה, ולא במה שהוא יכול או צריך היה לדעת כאדם סביר. נדרשת ידיעה קונקרטית על פגם או פגמים ספציפיים.

נסכם ונאמר, כי בכל האמפתיה למפח הנפש של בני הזוג ישראלי, הרי שבכל הקשור לפגמים בבית שהם נראים וגלויים לעין, ושבבדיקה סבירה יכלו לגלותם, הרי שכל טענה בדבר פגם או ליקוי בבית, לא תישמע. באותו אופן, פגם או ליקוי אשר גם בבדיקה סבירה לא יכלו בני הזוג לגלות, מטיל חובה על המוכר לגלותו לבני הזוג.

*ברשימה זו לא נדונו פגמים נוספים כגון תכנוניים ו/או עניינים הכרוכים בזכויות קנייניות וכיו"ב, שהם ונוספים הם סוג הליקויים ו/או הפגמים אשר לא ניתן לגלותם בבדיקת הממכר בעין בלבד.

** האמור ברשימה זו הינו כללי ואין האמור בה כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי כלשהו. המסתמך על רשימה זו עושה זאת על אחריותו בלבד.

תדיר פונים לקוחות אל עורכי דין ומבקשים יעוץ בנוגע לעוולה אזרחית שלטענתם ארעה להם – החל מרשלנות רפואית, בואך תביעות מסוגים שונים כנגד מעסיקים ועד לתביעות בגין הפרות חוזה בהיקפים גדולים כקטנים.

אחד מהמכשולים העומדים בפני אדם הטוען כי מגיע לו פיצוי ו/או שיפוי ו/או כל סעד אחר בגין עוולה שנעשתה כנגדו, הוא טענת הסף – התיישנות.

לקיומה של התיישנות טוען הצד הנתבע, מקום בו עילת התביעה התיישנה מעבר למועדים הקבועים בחוק. מה הם המועדים הקבועים בחוק, מה הם התנאים והכללים שקובע החוק לתחולתה של טענת התיישנות, האם ישנם חריגים לכללים אלה ומה תוצאותיה של קבלת הטענה כי עילת התביעה התיישנה.

כל זאת בסקירה שלפנינו.

מהי טענת ההתיישנות?

סעיפים 2 ו-3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים את טענת ההתיישנות כטענת סף שבהתקיימה והעלאתה במועד, עשויה למנוע את בית המשפט מלדון בתובענה. וכך קובע סעיף 2:

"תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה".

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

דהיינו – טענת התיישנות הינה טענה מקדמית אשר על המבקש לטעון זאת, חלה החובה להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. לשון אחר: ככלל, תביעה שעילתה התיישנה לא תידון בבית המשפט אלא אם לא טען הנתבע טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה העומדת בפניו.

מהו המועד להתיישנות תביעה?

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את הזמן להתיישנות –

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

1. 1. בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
2. במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את תחילת ההתיישנות  -

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

לשם המחשה – תושב רשות מקומית אשר טוען כי הרשות גבתה ממנו סכומי ארנונה ביתר במהלך כל השנים בהם הוא משתמש בנכס שברשותו, יוכל לתבוע את הרשות המקומית בתביעת השבה רק ממועד בו החליט לתבוע את הרשות בגין גביית היתר ועד לתקופה של 7 שנים אחורנית מאותו מועד. דהיינו – אם הרשות גובה תשלומים שלא כדין במשך כ- 15 שנה, לא יוכל התושב לתבוע מעבר לתקופה של 7 שנים שבהן התבצעה העוולה.

דוגמא נוספת – חברה לביצוע עבודות עפר שהתקשרה בשנת 2001 בהסכם עם קבלן לפיתוח כבישים לביצוע עבודות עפר בפרויקט מסוים; מגלה בשנת 2010 כי מגיעים לה כספים נוספים מתוקף ההסכם שבינה לבין הקבלן, תוכל לתבוע את הקבלן רק אם היום בו לטענתה היה על הקבלן לשלם לה את הכספים לא ארע לפני שנת 2003.

מה הטעם בדיני התיישנות?

בפניה לערכאות בעילת תביעה שבדין האזרחי, קיימים כמה שחקנים שלהם אינטרסים מנוגדים. מצד אחד קיים התובע הפוטנציאלי שעניינו במיצוי זכויותיו; מנגד, הנתבע הפוטנציאלי ומצד שלישי, האינטרס של כלל הציבור כי סכסוכים ועוולות יבואו על פתרונם. דיני ההתיישנות מיועדים ליצור איזון עדין בין כל אלה.

דיני ההתיישנות מכוונים לדאוג לעניינו של הנתבע, לבל יהא צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בעניין נושן, לבל ייאלץ להשקיע משאבים בהימנעות מתביעה עתידית על ידי שמירה מתמדת של המסמכים, הממון או הנכס שבגינם אפשר שייתבע וכל אלה שאמורים להוות את הגנתו אם יתבע.

מבחינת אינטרס הציבור, קיים הצורך לדאוג כי לא יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם ושהתובע בהם היה מוחזק בעיני הציבור כמי שוויתר ומחל זה מכבר.

אולם, שיקולים אלה אינם רלבנטיים בכל מצב, כפי שנראה בהמשך.

מה הדין במצב שבו עצם העוולה מתגלה בחלוף 7 שנים? האם חסומה בפני האזרח הפניה לערכאות?

התשובה אינה ברורה מאליה. חוק ההתיישנות מונה חריגים שבהתקיימם תחל תקופת ההתיישנות במועד אחר מהמועד הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות.

להלן, ידונו החריגים.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע את חריג התרמית והאונאה וזו לשונו:

"היתה עילת התביעה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".

כאמור לעיל, בבסיס דיני ההתיישנות, שיקולי מדיניות ואיזון בין אינטרסים שונים.

אולם, כאשר מדובר בתרמית ואונאה אשר הם בסיס עילת התובענה ואשר קיומם נודע לתובע בחלוף תקופת ההתיישנות, לא יחולו דיני ההתיישנות במצבים כגון אלה.  הטעם לכך, הוא, כי שיקולי המדיניות העומדים בבסיס דיני ההתיישנות אינם רלבנטיים כאשר מדובר בתובענות שעילתן תרמית. למעשה, הדין אינו מעוניין לשמור את עניינו של רמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים רבות ואינטרס הציבור הוא, בהוקעת הרמאי על מעלליו גם בחלוף זמן רב.

על כן, בדוגמא הנ"ל ביחסים בין החברה לעבודות עפר לבין הקבלן, ככל שהחברה לעבודות עפר, תגלה כי הקבלן הונה אותה ועקב כך לא שולמו לה הכספים, תחל תקופת ההתיישנות ביום בו גילתה החברה את דבר התרמית וזאת אפילו אם דבר התרמית ארע בשנת 2001 והוא התגלה רק בשנת 2010.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את חריג "התיישנות שלא מדעת" וקובע כך:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יוכל היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הפסיקה קבעה, כי לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

במקרה שהובא בפני בית המשפט, בו טען נישום כי הרשות המקומית גבתה ממנו לאורך השנים תשלומי ארנונה ביתר, וכי הוא לא יכול היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי מתקיימת גביית ארנונה ביתר, קבע בית המשפט, כי על הנישום להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית המלמד כי המערער לא יכול היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי מתקיימת גביית ארנונה ביתר.

דהיינו – הנישום ידע במשך כל השנים מהו חשבון הארנונה שלו; עובדת תשלום חשבון הארנונה היתה בידיעתו, ולא נתגלו לו לאחרונה כל עובדות חדשות.

באותה פרשה, טען הנישום כי העובדה שנעלמה ממנו ואשר בעטייה יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר, היא כי צו הארנונה של המועצה האזורית נעלם ממנו. בית המשפט הגיב בקובעו כי אין בכך להועיל לנישום מכיוון שסעיף 8 לחוק ההתיישנות דן ב"עובדות" וכי על פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינם מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הווה אומר: אין לראות באי ידיעת התובע את דבר זכותו כעילה להשעות את מירוץ ההתיישנות.

שימו לב – החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות בניגוד לסעיף 8, אינו דורש כי התובע יוכיח שלא יכל היה לדעת את עילת התובענה מוקדם יותר גם אילו נקט בזהירות סבירה.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע את חריג "הודאה בקיום זכות" כלומר:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה"- למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

סעיף 9 לחוק ההתיישנות פורש בפסיקה באופן דווקני ומצמצם ותוך הקפדה על כך שההודאה בעובדות תהיה מפורשת וברורה הן מבחינת תוכנה הכולל הודאה בקיום הזכות או לכל הפחות בעובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זו, והן מבחינת צורתה של ההודאה.

כך למשל, במקרה שבו הועברו בין הצדדים מכתבים הכוללים הסתייגות בנוסח "מבלי לפגוע בזכויות", נקבע בפסיקה כי עצם הרישום של המילים "מבלי לפגוע בזכויות" מהווה,למעשה, סתירה מניה וביה להודאה בעובדות וכי למעשה, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

כאמור, בית המשפט מפעיל את החריג במשורה רק מקום בו אין מקום לספק כי קיימת הודאה בקיום זכות התובע, בין אם בכתב או במעשה.

לסיכום,

דיני ההתיישנות באים להגן על זכותו של הנתבע הפוטנציאלי לבל יהא חשוף לנצח לתביעה. על התובע הטוען לעילת תובענה, לא להתמהמה באופן העשוי לסכל את זכותו לסעד מבית המשפט. יש להביא בחשבון גם את העובדה כי הליך משפטי אורך זמן ממילא, ועיכוב במימוש הזכות הנטענת הינו בעל השלכות במישורים אחרים נוספים מלבד דיני ההתיישנות.

האם פגיעה בשם טוב? על התבטאות לא נעימה, הוצאת דיבה וכל מה שביניהן*.

במחוזותינו, נפוץ האיום בדר הגשת תביעה בגין הוצאת דיבה. נראה, כי בכל אחד מן התסריטים הבאים, קיימת תביעת דיבה פוטנציאלית המאיימת על מי מהצדדים, בין אם הינך שכן הרב עם שכנו על מקום החניה בבנין; עו"ד אשר מתבטא בחריפות כלפי חברו או שחברו מתבטא כך כלפיך; בעל דין המשמיע דעתו על יריבו; איש תקשורת המפרסם דעותיו ו/או ידיעותיו הפוגעות במאן דהוא – ורשימת הדוגמאות רבה וארוכה…